מגי אוצרי, ילידת חיפה היא בתם של נטלה ויוסף אוצרי- אוצ'רשווילי שעלו מגאורגיה בשנת 1973. מדוע חשוב לי לציין זאת בפיסקה הראשונה? כיוון שעובדה זו היא שהביאה את מגי לכתוב ספר המגולל, בין היתר, את סיפור הקהילה הגיאורגית. היא עושה זאת דרך סיפורי הנשים גיבורות הספר. דרכן אנו מתוודעים אל הקהילה היהודית בגיאורגיה ששערי הארץ נסגרו בפניהם והם נלחמו באומץ בשלטונות הרוסים, תוך סיכון חייהם כדי לעלות לארץ.
מגי כתבה ספר ביכורים כובש. מסקרן, מפתיע ואקזוטי. אם אתם, כמוני, הכרתם את הקהילה הגיאורגית בארץ רק דרך הבדיחות שסופרו עליהם או דרך כתבות לא מחמיאות בעיתונים, הרי שמצפה לכם הפתעה משמחת. תגלו קהילה חזקה, מלוכדת, אוהבת ישראל. כל זאת דרך סיפורי הנשים החזקות והחכמות שהגורל התנכר להן ואילץ אותן לחיות חיים שלא לפי בחירתן.
בשפה עשירה ומושכת, בעלת רבדים וגוונים, משמיעה מגי את קולן של הנשים שמסע חייהן הפך אותן לנשים שורדות אך קשות ומרירות. מרירות העוברת מהסבתא, לבת, לנכדה. מרירות הגורמת ללב להינעל ולהשאיר בחוץ את האהבה. כל פרק הוא סיפור של דמות אחרת, סיפור המקדם את העלילה או לוקח אותה לעבר. הקורא נע ונד בין עבר להווה. בין ילדה זנוחה ועצובה לבין סיפורה של האם, הסבתא וגם החמות. אהבתי את הנדנדה הרגשית הזו, את ההבנה המאוחרת לפשר התנהגותה של האם. אהבתי וכאבתי את כאבן וצערן של הנשים, את העול שהוכרחו לשאת בו, את חוסר ההגינות של החיים בעולם פטריאכלי ואדיש לסבלות הנשים.
בספר שזרה מגי קטעים קצרים מתוך "עוטה עור נמר" של שותא רוסתווילי הידוע. גם אגדות שזרה בין הדפים ואלה הוסיפו נופך של קסם ומסתורין. גאורגיה של אוצרי היא ארץ של נופים ויופי וגם של אכזריות ורוע. לעומת החיים בפרבר נידח ועלוב בחיפה, החיים שם נדמים הרבה יותר מושכים ומעניינים. כאן אפרורית הבטון שם בקוטאיסי משעולים והרים ויופי.
סופו של הסיפור מפתיע ומצער. הרהרתי האם ניתן היה לסיים אחרת. אוצרי רומזת לכך בסיפורה של מאדו , במה שעשוי היה לקרות, אך לא קרה. כך היא גם מסיימת את הספר, מאפשרת לקורא להרהר במה שעשוי לקרות, במה שיתכן ואפשרי.
אני גמאתי את הספר תוך יומיים ודמויות הנשים שבו ממשיכות וימשיכו ללוות אותי. ממליצה עליו בחום רב וממתינה לספרה הבא של מגי אוצרי.
הוצאת כנרת, זמורה ביתן. עורכת - תמר ביאליק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה