רשומות

יום שישי, 25 בנובמבר 2016

"ייתנו לנו פירות וחלב ירושלים" – ספרו של נגוסה מטקו



ספרו של נגוסה מטקו הוא ספר זיכרונותיו של ילד יהודי אתיופי שעלה לארץ בגיל 11. זהו סיפור מסע מנקודת ראות של ילד צעיר העוזב את הכפר בו גדל כל חייו. מכיוון שאביו נפטר, המסע  נערך בסיוע חבר משפחה והקוראים לומדים להכיר את הקשיים שחוו יהודי אתיופיה בדרך לעיר הבירה אדיס אבבה, שם המתינו לקבלת אישורים לעלות לארץ.

הייתי מודעת לקשיים שחוו עולי אתיופיה. אך נגוסה מטקו מצליח להחיות את אימי המסע, ולהעביר את סיפור משפחתו ואת הקשיים הרבים בדרכם להגשים את חלום העלייה, באופן מרגש ומרשים. בעיניי, זה ספר חובה שצריך להיכנס לתכנית הלימודים בתיכון. יש חשיבות רבה לכך שילדינו ילמדו להכיר את העדה האתיופית ואת מאבקם להגיע לארץ. ומכיוון שהספר כתוב מנקודת מבטו של ילד הוא קל לקריאה, מרתק והלב יוצא אל הילד הקטן ואל משפחתו. הסיפור שופך אור על המאמצים שעשו העולים שרובם הגיעו מכפרים מבודדים ועל הדרך המפרכת שעברו.

קראתי את 125 עמודי הספר ללא הפסקה. התרגשתי, נעצבתי והייתי לגמרי בתוך הסיפור.

"אני עוזב את השדות הירוקים שהייתי יוצא אליהם לרעות את הפרות מבוקר ועד ערב. אני נפרד מנוף ילדותי. מעכשיו אצא למסע ארוך ומפרך שאינני יודע איך ומתי יסתיים" (מתוך הספר).

 

"לייהו פשט בזריזות את בגדיו ונכנס למים. תחילה שלח את רגליו לאמוד את עומקם, אך רגליו נתקלו בבוץ טובעני. הוא התקשה ללכת במים והתחיל לשחות לעבר הילד. רוח קלילה הניעה מעט את גופת הילד וסייעה ללייהו לתפוס אותו. הוא אחז בגופה בידו השמאלית והחל לגרור אותה כשהוא שוחה בעזרת ידו הימנית עד שהגיע לשפת האגם. גופת הילד הייתה כבדה, והזקן סייע לו בעדינות רבה למשוך אותה החוצה מן אגם הבוץ. הם הניחו אותו על פני האדמה. שש שעות לפחות שהה הילד באגם, וכל איבריו התנפחו מאוד. שניהם הסכימו שהילד מת. לייהו סייע לזקן לעטוף את גופת הילד ביריעת בד מבגדי הזקן. לייהו חכך בדעתו מי משניהם יבשר להורי הילד כי בנם מת" (מתוך הספר).

 

נֶגוּסֶה מֶטֶקוּ (26) נולד באתיופיה בכפר שָאשגֶה. בגיל 11 עלה לארץ. למד בישיבה תיכונית בעמק יזרעאל ואחר כך שירת חמש שנים בצה"ל. גר בחיפה עם אימו, אחיו ואחותו הקטנה. עובד כנהג משאית. "אני אוהב לקרוא ספרי פרוזה וסופרים שאהבתי במיוחד הם: טולסטוי, בלזק, סול בלו, וקואלו שממנו קיבלתי השראה לכתוב את ספרי".

 

נגוסה מטקו מספר: "אימי מעולם לא למדה היסטוריה והיא איננה יודעת קרוא וכתוב, אף על פי כן היא סיפרה לי רבות על איזושהי ארץ חלומות עד כי אפשר היה לחשוב שהיא כבר ביקרה שם. אותי כמובן העסיקה השאלה מה יש שם באותה ארץ חלומות שכאשר היו אומרים את שמה, ירוסאלם, מיד הוּצפתי בדמעות. אם היא כל כך חשובה לנו, מדוע איננו הולכים אליה? כמו שאנו הולכים אל השוק? פעם אמר לי אבי הקשיש: "כולנו חולמים חלומות, אך לא כולם מגשימים חלומות". אז לא הבנתי שלהגיע לארץ ישראל זה לא כמו הליכה לשוק או לכפר הסמוך. יום אחד חזרתי מהמרעה ואמי הודיעה לי שאנחנו צריכים למכור את הבית והפרות, לארוז חפצים ולהגיע לאדיס אבבה העיר הגדולה, ומשם – לירושלים. הייתי מאושר עד לב השמיים. סוף סוף אראה את ארץ החלומות שכל ילד יהודי באתיופיה חולם להגיע אליה. צריך להבין: באתיופיה, ילד יהודי נולד כדי להגיע לארץ ישראל. ממש כך. הבנתי שאני לא אראה יותר את הכפר שבו נולדתי וגדלתי, אני עוזב את השדות הירוקים שהייתי יוצא אליהם לרעות את הפרות מבוקר ועד ערב (מגיל 7 כבר הייתי רועה צאן, שזו אחריות גדולה). אני נפרד מנוף ילדותי. מעכשיו אצא למסע ארוך ומפרך שאינני יודע איך ומתי יסתיים, ואכן זה בכלל לא היה פשוט. על כל מה שעבר עליי והייתי עֵד לו – כתבתי בספר".

 

נגוסה מטקו מסכם: "היה לי חלום על ארץ אגדית שאנשיה טובים משאר בני האדם. המציאות שנתקלתי בה בארץ טפחה על פניי: לא ארץ זבת חלב ודבש ורבים מאנשיה אינם מסבירי פנים. זקני ובני העדה האתיופית חֹווים אפליה. לפעמים אני חש זר בארץ – זר ומנוכר בארץ שהייתה חלום ילדותי. היינו בגלות, כמו רוב היהודים, ועלינו לארץ אבותינו בדיוק כמו שאר העולים שבאו בכל שנות קיומה. ירושלים מעולם לא אמרה: "אינני אוהבת ואיני רוצה שחורים בקרבי". מי היה מאמין שאמצא את עצמי מפגין ברחובותיה של ארץ חלומותיי למען יכירו בזכותי לחיות כיהודי שווה זכויות, למען יחס הוגן וצודק מצד החברה הישראלית? מי היה מאמין שחברַֹיי יספגו מכות נמרצות משוטרים יהודים?  בכל פעם שבני העדה האתיופית, ש"היו פעם שקטים ונחמדים" יוצאים להשמיע את קולם בראש חוצות – מיד נזעקים להקים עוד ועדה ועוד עמותה, כאילו זה מה שימנע את היחס המשפיל שאנו חווים.  אני תקווה שהחברה הישראלית תתעשת ותראה אותנו כשאר בני הארץ. על בני עדתי להביט קדימה ולשאוף להגשים את עצמם. יש בקרבנו אנשים צעירים ומוכשרים שצריכים ליטול יוזמה ולהיות דוגמא לכולם. עלינו לעשות למען עצמנו ולא לחכות שאחרים יעשו בשבילנו. אז ישתנה יחס החברה כלפינו, ויתגשם חלום הילדות של כולנו".

 

 

" ייתנו לנו פירות וחלב ירושלים" מאת נגוסה מטקו. הוצאת הספרים "אוריון", 125 עמודים. מחיר לצרכן 55 ש"ח. להשיג בכל חנויות הספרים וכן בחנות ההוצאה בקניון ערי החוף, רחוב סחרוב 19, ראשון לציון ובחנות המקוונת של ההוצאה www.orion-books.co.il

 

 

2 comments:

  1. אכן הספר מרגש. גם אני מצטרף להמלצה שלך לכלול אותו כספר חובה בבתי הספר בארץ.

    השבמחק
    תשובות
    1. שמחה לקרוא את תגובתך. תודה ושבת שלום.

      מחק